תערוכות

"נשים שמתנהגות כיאות לעיתים רחוקות עושות היסטוריה" - השיח הפמיניסטי אימץ אמירה זו משנת 1976 של ההיסטוריונית לורל תאצ'ר אולריך. מתחילת דרכו ביקש הפמיניזם להשתחרר מהתניות חברתיות כובלות באמצעות פרקטיקות פורצות דרך כדי לצאת ממציאות של שתיקה והשלמה למצב של דיבור ומחאה. עמדה זו יוצאת כנגד "שיח הנחמדוּת", שמכוון לשטח ניגודי אינטרסים פוליטיים וחברתיים. פירושו בהקשרן של הנשים הוא הרצון "לְנַחְמֵד" אותן ולקשור אותן לעולם הרגש והמרחב הביתי כדי לשלול את כוחן הפוליטי.

רבות נכתב על נושא הסולידריות הפמיניסטית, כערך מכונן המאפשר לסובייקט הפוליטי אפשרויות פעולה בזירות השונות לקידום מאבקים מתוך בסיס שייכות בטוח. המושג סולידריות, במופעיו השונים, משמש בשנים האחרונות מסגרת לדיונים בקרב הקהילה הפמיניסטית. הקריאה לסולידריות מתבססת על הדרישה לפרק את התחרות הקיימת לכאורה ביחסים בין נשים.

תערוכה זו מבקשת לבחון את הייצוגים הסמליים של האישה בהתייחס למבני הכוח הדכאניים בעידן הגלובלי העכשווי. ייצוגים אלה נבחנים רבות בהגות הפמיניסטית העכשווית, המבקשת לשנות דפוסי יסוד ביחסים בין המינים, בהתבסס על ביקורת רדיקלית הטוענת כי הדיכוטומיה גבר / אישה נותנת לגיטימציה לדחיקת כוחה החברתי־פוליטי של האישה.

תנועת הטרנס־פמיניזם עוסקת בסוגיות פמיניסטיות מפרספקטיבה טרנסג'נדרית. בדומה לזרמים פמיניסטיים אחרים מהדור השלישי, הטרנס־פמיניזם מרבה לבחון את שאלת ההשפעה של דימוי הגוף והכוח המגביל וההרסני של הבינאריוּת המגדרית. לתפיסתו, דיכוי המבוסס על מגדר נקשר לסוגים רבים אחרים של דיכוי, הנוגעים לגזע, למעמד ולזהות הטרו־נורמטיבית.

כשאנחנו מנסות לדמיין עולם שאינו מבוסס על תפיסות מגדריות מערביות למעשה אנו נמצאות בתחום המדע הבדיוני, מפני שמשמעות הדבר היא לדמיין חברה והיסטוריה שונות לחלוטין מאלו שאנו מתקיימות בהן במשך מאות שנים.

בתערוכה זו נמשך חוט ארוך בן כשמונת אלפים שנים - מצלמיות טין פרהיסטוריות זעירות שנמצאו באתר החפירות בשער הגולן, דרך דימויים נשיים בהשראת קלפי טארוט מימי הביניים, ועד עבודותיהן של ארבע אמניות ישראליות בנות תקופתנו. יצירתן של האמניות, המשתייכות לדורות שונים, מהדהדת במגוון הקשרים את צלמיות הנשים ואת המיתוס הנצחי של האלה הגדולה - "האלה האם".

תערוכה זו עוסקת בעולמה של בת־הכלאיים כדרך קיום אלטרנטיבית, המשקפת את הזהות הנזילה, הלא יציבה והמורכבת בשיח התרבותי העכשווי – כפי שמתארות הוגות פמיניסטיות בולטות כמו רוזי בריידוטי ודונה הארווי. בהקשר זה המושג "נוודוּת", שבו בריידוטי משתמשת, הוא שמה האחר של הנשיוּת, כמודל חיובי של תנועה ואי היקבעוּת – במובן של מסע מנטלי ולא גאוגרפי.